הלאה נקסט?

"יום אחד יבוא מי שחיכית לו, מי שאת רוצה יבוא, עם מה שאת אוהבת בו".

אם גלי עטרי אומרת, לא נאמין?

ברור שנאמין. בכל זאת היא זכתה בשבילנו באירוויזיון, משימה כמעט בלתי אפשרית בפני עצמה. אז אנחנו מאמינות (ומאמינים) וממשיכות לחכות בעודנו עושות רק מה שאנחנו אוהבות, מחייכות ומצפות כפי שמובטח במזמור המעצים הנ"ל שבסופו של דבר, אף אחד לא יוכל לומר לנו לא.

בינתיים, בעולם האמיתי שאינו מבוסס על חדי קרן ורודים ואבירים על סוס לבן, יש שנותנים צ'אנס אמיתי לזוגיות. לווא דוקא אהבה, אלא זוגיות. יש שמחפשים להקים בית ולא מוותרים עליו ביתר קלות. יש שממשיכות גם לדייט שני אפילו אם במהלך הדייט הראשון הבחור הקרין בגאווה וידאו של שני החתולים שלו, אחד מהם פרוותי במיוחד, משתובבים אחד עם השני (סיפור אמיתי). ויש שלא אומרים 'הלאה נקסט' רק כי הבחורה העזה להזמין כריך חזה עוף ונשאר לה משהו בשיניים.  

הם לומדים איתנו, מבלים איתנו, יוצאים לדייטים כמעט כמונו (בבתי קפה בלבד כמובן) ולפעמים, כשהם שותים איתנו באיזה בר, מרגיש אפילו שהם קצת מנסים להיות אנחנו. אבל הם באים מעולם אחר לגמרי, רווי בערכים, אמונות ונורמות חברתיות אשר על פיהם הם חיים. ניחשתם נכון רבותיי, מדובר בדוסים. הדתיים הלאומיים ליתר דיוק וקורקטיות.

השבוע, כשהאחרונה ממה שניתן להגדיר באופן רופף כחברותיי הדתיות (לייט) לספסל הלימודים התארסה, לאחר תקופת דייטינג של מספר חודשים, והפייסבוק התמלא בצילומי אינסטגרם מרגשים של יד ענודה בטבעת וחיוכים מאוזן לאוזן, התפתח בין חברות דיון סוער.

"אפשר לדון שנייה באיזושהי סוגייה? אם נהיה דתיות, גם אנחנו נתחתן אחרי שלושה חודשים של קשר??"

נדרשתי לתשובה רטורית על ידי חברה טובה ושותפה לסירת הרווקות. לאחר הבעת תרעומת והתמרמרות הדדית בנושא החלטתי שלא אהיה הקרי בראדשו שאני שואפת להיות אם לא אחקור את הסוגיה וכמובן אכתוב עליה פוסט. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? האם הם הצליחו לפצח איזה קוד עתיק יומין למציאת 'האחד' שהאנליסטים במגזר שלנו מעולם לא קיבלו לידיהם? ושאלת השאלות, האם הם באמת מתחתנים כל כך מהר רק כדי (סלחו לי על הבוטות הקשה) לעשות קצת נוקי נוקי?

פניתי למקורות יודעי דבר - קרי, חברה דתל"שית.

אז קודם כל הרשו לי לאכזב אתכם, הקוד הנ"ל לא באמת קיים. מה שכן קיים הוא אינטרסים שונים לחלוטין הנבנים מילדות בחברה הדתית ותפיסות שונות במהותן של מערכת היחסים בין גברים לנשים. מושגים כמו סקס, מראה חיצוני, פלירטוטים ואהבה מוחלפים בערכים כמו חברות, זוגיות יציבה ואמונה משותפת.

אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו גם לא לגמרי טועים, שמירת הנגיעה והצניעות משחקות גם הן תפקיד בחיפזון להינשא במגזר הדתי. שכן בעולם בו להתנשק, לשכב או רחמנא ליצלן לגור ביחד לפני החתונה נחשבים לטאבו, אין פלא שהצעד הטבעי המגיע לאחר מספר חודשי דייטינג על כוס קפה/שוקו בארומה הוא הצעת נישואין.

אבל זה לא רק זה. על בסיס הערכים השונים והנורמות החברתיות המטיפות לנישואין זריזים, הקמת בית יהודי ומיד לאחר מכן שכירת קראווילה בשטח C כלשהו באיו"ש (לא יפה, אבל לא הצלחתי להתאפק), כנראה שמפתחים גם יכולת נדירה לתת צ'אנס אמיתי לבנאדם שעומד מולך. נקי מרעשי רקע. וזה בעיני הדבר היפה ביותר בכל הסיפור הזה.

כן. הפוסט הזה ללא ספק טומן בחובו ביקורת רבה עלינו, החילונים, ועל הדרך שבה מתנהלות מערכות היחסים המסועפות שלנו. הפרדוקס טמון בעובדה שמצד אחד, העולם הציני, המתירני וחסר הפשרות שלנו הוא ככל הנראה שגורם לרבים מאיתנו להיאחז ולהתעקש בבררנות על אותו חלום תמים וטהור למצוא אהבה מושלמת ואת "האחד", אך במקביל יוצר אותו עולם מסך עשן שמקשה עלינו לזהות משהו טוב בפוטנציה גם אם הוא נופל לנו על הראש כמו פסנתר על ראשו של ג'ורג' קלוני בפרסומת לקפה. ובמצב כזה איך אפשר שלא לשחק משחקים, לשלוח מסרים כפולים ולגדוע דברים באיבם?

אל חשש, ממרום מושבי בעיר הרווקים הנצחית אני עדיין לא חוזרת בתשובה. המוח החילוני העייף שלי והמשפחה הרוסית מצביעת הליברמן שלי לא ממש יאפשרו לזה לקרות. אבל כל מה שאני אומרת הוא שאולי אולי, (אולי) יש לנו מה ללמוד מאחינו במגזר הדתי.

אולי שווה להתבגר קצת, להתמקד בלחפש שותפות וזוגיות טובה, לתת לאהבה לבוא קצת אחר כך ופשוט לזרום.

אולי שווה לתת צ'אנס אמיתי גם לבחור שמגדל שני חתולים ומתפאר בתמונותיהם כאילו היו ילדיו?

השאלה האמיתית היא כנראה האם התת מודע שלנו, שרגיל לקבל את ההחלטות האלה בשבילינו, מוכן לשינוי מחשבתי מהסוג הזה.

מוקדש לבררנים, התקועים, המבולבלים, הפחדנים והבודדים.

ובעצם, לכולנו.

משפוחה

- "אז איפה את בליל הסדר?"

מצאתי את עצמי שואלת את שאלת ה'סמול טוק' המטופשת הנפלטת באופן רפלקסיבי מפיו של עם ישראל כל חודש ניסן בחודשו.

- "בבית.. עם המשפחה.."

את המשפט הנ"ל ליוותה הבעת פנים מלאת מרמור ועייפות. תגובות נוספות מהסוג הזה לא איחרו לבוא וגלגלי המוח שלי החלו לנוע במתכונת של שעות נוספות.

כפי שאתם כבר בטח מבינים כשהפוסט הזה התחיל לקרום גידים אצלי בראש עמד מחוג לוח השנה העברי על מספר ימי חול בודדים לפני ליל הסדר. אותו חג מפואר בו אנו מציינים את סיפור יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות! ובין לבין להסתובבות של ארבעים שנה במדבר. הערת אגב: אני אישית תוהה מה הסיכויים שבני ישראל לא נתקלו במצרים או נגיד מצאו את ארץ ישראל בטעות במהלך כל זמן ההסתובבות הזה, עם כל הכבוד זה ארבעים שנה בחצי האי סיני, לא אסיה רבתי.

אבל ברצינות חבר'ה, למה באמת המחשבה על אותו חג מפואר ומשמח מקפיצה לרובנו את לחץ הדם? האם כאשר נהגה המונח 'יום טוב', אני מניחה שאי שם בתקופה המקראית, התכוון המשורר לימים בהם נאלץ להתמודד עם משקעים מהעבר ולהעלות כמה קילוגרמים טובים כתוצאה מאכילה רגשית? הבעיה, ככל הנראה, היא לא החג עצמו אלא הבילוי המשפחתי האינטנסיבי שהולך איתו יד ביד ולפעמים קוטע לו את זרימת הדם כמו אישה לבעלה במהלך לידה.

משפחה – איזה עוף מוזר זה. במציאות המנוכרת והאגואיסטית של ימינו מחקרים מראים שמעל 95% מהאנשים נוטים לשמור על קשר עם משפחה לא משנה כמה מים עכורים ו'ימים טובים' עוברים מתחת לגשר. בכל זאת, אתם חייבים להודות שזה נתון מרשים. תחשבו על זה רגע, מה יש בו בקשר הדם, לכאורה סממן פיזי גרידא, שגורם לנו להקפיד באדיקות לבלות כל 'יום טוב' ואפילו כמה ימים פחות טובים פה ושם עם אותם אנשים שפעמים רבות, ואנסח זאת בעדינות, מביאים לנו את החפפה?

זה קצת טריקי העניין הזה.

הרי אם חברה טובה היתה מעזה להתלחשש עם חברה אחרת בהפגנתיות על זה שנראה כאילו עליתי קצת במשקל (אמא וסבתא, להזכירכן אני עדיין מבינה רוסית) או להקפיד לשאול כל יום "נו אז מה קורה עם המחזרים?" (במילים אחרות - מתי כבר יהיה לך מישהו?), אותה חברה כבר מזמן היתה מוצאת את עצמה בתעלה בצד הכביש או גרוע מכך מחוקה מרשימת החברים שלי בפייס. אז למה כשהדברים האלו מגיעים מאנשים בעלי רצועות די-אן-אי דומות לשלנו אנחנו מוצאים זאת בליבנו להבליג, להתעלם באלגנטיות תוך בליעת חתיכת עוגה נוספת ואפילו נמנעים מלנתק אותם מחיינו לחלוטין?

בעיקר כי בילוי עם המשפחה הוא אוקסימורון אחד גדול.

מצד אחד, אלו האנשים שמכירים אותנו הכי טוב, הם גידלו אותנו, גדלו אתנו והם אמורים להיות היחידים שתמיד תמיד ידאגו לטובתנו בלי מניעים נסתרים. מצד שני, אלו האנשים שמכירים אותנו הכי טוב, אנחנו לרוב לוקחים אותם קצת כמובן מאליו והם בתמורה יודעים בדיוק על אילו נקודות ללחוץ. אז אין מה לעשות, ערבי חג משפחתיים לעולם לא יהפכו לקרם דה-לה-קרם של חיינו החברתיים ותמיד יתאפיינו במתיחות מסוימת.

אבל אם יש משהו שימי הזיכרון והבכי כתוצאה מצפייה מרובה בדברים עצובים בטלוויזיה מזכירים לי כל פעם מחדש, הוא שהעובדה שיש לנו את האנשים האלו לקחת קצת כמובן מאליו ולהתמרמר על הבילוי איתם בחג היא נס חילוני בפני עצמו. וזו הסיבה שאנחנו ממשיכים לחזור לעוד. זה משהו שקצת קשה להשאיר על סדר היום של המודעות שלנו בכל ימות השנה, אבל יש כאלו שהיו מתחלפים אתנו במאית השניה. 

אז הם יכולים להעיק, להציק ואפילו להפליק (במשפחות מסוימות כן?), אבל כמה מדהים זה שבמציאות המנוכרת והאגואיסטית של ימינו, כשאנשים נכנסים ויוצאים מחיינו באותה תדירות שבה אנחנו מחליפים תחתונים (כל אחד ורמת ההיגיינה שלו), עדיין קיים העוף המוזר הזה שאנחנו "מצווים" לשמור איתו על קשר ולבלות איתו כל ערב חג, קבוצת האנשים הזו שהיא לנו מעבר לכל חבר או מכר, וכל תפקידה הוא לאהוב, לתמוך או סתם להפיג לפעמים את הבדידות.

"Family, can’t live with ‘em, can’t shoot ‘em"

(אל באנדי, אי שם בשנות התשעים) 

יצר הרס עצמי - מה היינו עושים בלעדיו?

מאבקים, ניגודים, סכסוכים, עימותים, קונפליקטים... לא סתם קיימות בשפה העברית הצעירה כל כך הרבה מילים נרדפות לאותו טעם מר שאנחנו הישראלים מחוברים אליו באינפוזיה.

נחזור רגע 15 שנה אחורה, זוכרים את המסטיק הכתום החמוץ בטירוף שהיינו קונים במכולת ליד בית הספר במחיר מופקע של חצי שקל? נו, זה עם הציור של האיש המקיא עליו. כן, זה עד כמה חמוץ הוא באמת היה. במבט לאחור, לא ניתן למצוא כל היגיון בריא בהעמדת בלוטות הטעם הצעירות שלנו במבחן כה מזוכיסטי. אז נכון, אחרי מספר דקות של לעיסה (במידה והצלחנו להימנע מיריקה) היה המסטיק הממורמר מחליף את גישתו ומעלה חיוך מתוק על פנינו. אבל האם היתה המתיקות שאחרי שווה את הלפני? וחשוב מכך, האם ידע האיש המצויר מהאריזה למה הוא מכניס את עצמו?

אז את תגובתו של האיש המצויר לא ניתן היה להשיג בשלב זה, עמכם הסליחה, אבל לשאלה הראשונה יש לי תשובה. הרי יכולנו לקנות מסטיק אבטיח באותו מחיר בדיוק ולהנות כבר מהתחלת הלעיסה ממתיקותו העזה וצבע המאכל הירוק. אבל איפה האתגר? איפה תחושת ההישג לאחר הלעיסה הראשונית? איפה הסיכון שאולי בשל פגם בייצור השלב המתוק בכלל לא יגיע?

מאז עברו כמה שנים טובות והרבה דברים השתנו, ביניהם רמת הבגרות שלנו ומחירי המסטיקים במכולות השכונתיות (אני דיי בטוחה שמסטיק אבטיח עולה כעת שקל שלם – שנפצח במחאה?). היום, סביר להניח שרובנו לא נמצא את עצמנו מכניסים לפה מאכל שעל אריזתו מתועד רפלקס גופני בלתי נעים בעליל כי בעולם המבוגרים זה פשוט לא הגיוני. באותו הקשר של אי נעימות גם אני אישית הגעתי לפני מספר שנים להבנה שאם יש לי פחד גבהים בעמידה על כיסא, כנראה שאני צריכה להפסיק להתעקש לעלות על מתקנים בלונה פארק כי גם בזה אין יותר מידי היגיון. אכן בחיינו הבוגרים, מאז שהשכלנו וגדלנו, כבר אין שום סיבה שננקוט בפעולה מסוימת בעלת השפעה שלילית פוטנציאלית רק בשביל לעורר איזה 'עניין' מעורפל.

אבל משום מה, לרוב שלא במודע ובאופן הרבה פחות פשטני, אנחנו ממשיכים לעשות זאת, בעיקר בחיינו האישיים.

לדוגמא? רק אני לבד יכולה לספק לכם מנעד סיפורים מגוון כשלל צבעי הקשת של החלטות שגויות שהתקבלו מתוך הבנה ואף השלמה עם הנטייה ההרסנית הטמונה בהן. כאלו היו ההחלטות החוזרות על עצמן 'להכניס ראש בריא למיטה חולה' ולצאת עם הבחור הלא נכון, לא להפסיק בזמן ולאכול חטיף שוקולד נוסף ויש שיכלילו במנעד הנ"ל גם את ההחלטה לעבוד בעבודה נוראית רק בשביל קורות החיים.

אני בטוחה שקיימות לא מעט תיאוריות פסיכולוגיות שמכסות היטב את הנושא הזה, אבל (הפתעה גדולה) גם לי יש תאוריה בנושא והיא פשוטה למדי. אני טוענת שהמציאות האינטנסיבית המאפיינת את החיים בארץ חלחלה לחיינו האישיים ויצרה אצל כולנו התמכרות לאקשן וחוסר יכולת לחיות בלי משהו להתלונן עליו בכל רגע נתון.

תחשבו על זה רגע. כמה משעמם היה אם הכל היה מתנהל על מי מנוחות ולא היינו מכניסים את עצמנו למצבים לא נעימים וסיטואציות מפוקפקות? על מה היינו מדברות אם לא היה בחיינו איזה בחור מעצבן שפשוט לא מתאים לנו בשום צורה שהיא אבל עדיין תקוע לנו בראש? על מה היינו מתלוננים אם היינו עובדים בעבודה מלאת סיפוק עצמי אך גם שכר גבוה ותנאים מעולים? מה היינו עושים בלי היכולת לספר לנכדים שפעם סבתא שתתה קצת וברגע של שיקול דעת מוטעה כמעט טבעה בנהר מלוכלך בלאוס? (אילוסטרציה – לכותבת אין שום קשר לדוגמא).

אני יודעת מה החלק המיושב יותר מבינכם בטח חושב. ואתם כנראה צודקים. אולי באמת ניתן לייחס את הדוגמאות שנתתי ל'שטויות של צעירים' או לאיזשהו שלב שעובר ברגע שמתבגרים קצת, אבל התאוריה שלי חוצה את גבולות הגיל והבגרות הנפשית. אני טוענת שבארץ, כולנו בלי יוצא מן הכלל מכורים לטעמו החמצמץ של המסטיק הכתום ברמות חמיצות שרק גדלות עם הזמן.

העובדות הן שבשלב מסוים רובנו אכן מפתחים עמידות לעניין הספציפי שמספקות לנו הפעולות ההרסניות של נעורינו ומתיישבים (רצוי בשטח ישראל). אבל מיד לאחר מכן אנחנו ממשיכים, כמו נרקומנים אמיתיים, לחפש את המנה הבאה ולהתדרדר לסמים הקשים יותר של תחום ההחלטות אשר מספקות לנו משהו להתלונן עליו (מישהו אמר משכנתא?). כל זאת תחת מעטה של תקווה מסוימת שמעז ייצא מתוק (רק עוד 50 שנה והדירה לגמרי שלנו!).

אבל היי, בואו נסתכל הפעם על הצד החיובי. בלי כל הרע הזה שאנחנו מפילים על עצמנו סביר שהיינו שוקעים כולנו בתרדמת מחשבתית, מאבדים את הטעם להשתמש במשפט הישראלי-אסלי 'יהיה בסדר' והופכים למן חברה אירופאית מנומנמת וסתמית. סוג של איסלנד אם תרצו.

וראינו איך איסלנד גמרה את הקריירה...

מסטיק 'CRY BABY' - חמוץ, מאוד חמוץ

נ.ב

לאחר כתיבת פוסט זה התגלה כי כתום הוא רק אחד מצבעיו הרבים של המסטיק החמוץ.
התנצלותי הכנה ליצרני המסטיק.

כשאני אהיה גדולה

השבוע, התהיות הקיומיות הכבדות שלי התנגשו בפורים.

על פי רוב, פורים הוא החג המגניב ביותר של היהודים. אמנם, כפי שיטענו עוכרי השמחות וחסרי מעוף ההתחפשות, המסגרת הכללית עומדת בקו אחיד עם שאר חגי ישראל - גם הפעם ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו וזה הסתיים באוכל. אבל בחג הזה, בניגוד לחיפושים אחר חתיכת בצק יבשה ומתפוררת (מישהו אמר מצה?) או מימון חברות מוצרי החלב על ידי אכילה מרובה וחסרת טעם של גבינות, אנחנו יכולים להפוך ליום אחד למישהו או משהו אחר. כל דמות, כל חיה, כל מאכל, כל משחק מילים (ע"ע 'צב 8') או סתם כל בנאדם עם כובע קאובוי.

כן, פורים הוא חגיגת הביטוי העצמי. וגם היום היחיד בשנה שבו לא ישפטו אותנו אם נתהדר בלבוש 'מעט' סקסי יותר ונשתה 'מעט' הרבה יותר מהמקובל ביום יום.

אז נורא קל להחליט מה להיות בפורים, זה כיף, קליל וחסר השלכות כמעט לחלוטין (למעט כמובן תמונות מביכות שמוצאות את דרכן לפייסבוק ומשתקעות שם לדיראון עולם). אבל בניגוד גמור להחלטה הזו שקיבלתי השבוע בלי שום בעיה מיוחדת עומדת החלטה אחרת, אחת הדומה מאוד במהותה אבל שונה לחלוטין בתכליתה.

'מה להיות?' לא רק בפורים אלא בכלל. כבד הא?

אכן השאלה מה אעשה כשאהיה גדולה מהדהדת בראש שלי כבר כמה שנים טובות במהלכן החלפתי מקצועות מתוכננים כמו גרביים מיוזעות בעודי עוברת בנונשלנטיות ממעצבת גרפית לביטחוניסטית משם למתרגמת עד לגאוגרפית והלאה אף לבודקת תכנה בהייטק (בהחלט היו אלו זמנים נואשים). תוך כדי, גם עשיתי תואר ראשון מאתגר ומעניין. נו אתם יודעים, מהסוג שגורם לך להרגיש ממש חכם ורלוונטי בזמן הלימודים אבל מותיר אותך מובטל וחסר כל הכשרה מקצועית אחרי שהלימודים נגמרים.

ואחרי התואר, בהיותי בוגרת תואר ראשון טרייה אך במקביל חסרת כל הגדרה מקצועית מינימלית במשרד הפנים, גם אני נתקלתי בחומת הבטון המקוונת ששמה 'אתרי הדרושים'. מסתבר, ואני בטוחה שרובכם לא יודעים את זה, שצריך להגדיר באיזה תחום ותפקיד רוצים לעבוד לפני שמתחילים לחפש עבודה! אכן כן חברים, אתם יכולים להרים את הסנטר מהרצפה עכשיו, זה נכון. וזה חסר כל היגיון! מה, בנאדם צריך להחליט באיזה תחום הוא רוצה לעבוד בשביל למצוא עבודה טובה בתחום שהוא רוצה לעבוד בו? אני רואה בזה קנוניה שנהגתה על ידי הייטקיסטים משועממים ונועדה למנוע מאתנו – האנשים ההומניים בעלי החזון המעורפל מלמצוא את עצמינו.   

ואני שואלת אתכם, חבריי בעלי הידע האקדמי הנרחב בנושאים בעלי חשיבות עליונה אך מחוסרי המקצוע, איך קופצים מעל המשוכה הזו? ואיך יודעים לקבל את הבחירה הנכונה? שאלה טובה. מצד X, נמצאת אני. אני והאושר האישי שלי בעבודה מכילה ומספקת. מצד Y, נמצאת החברה ומה שנתפס בעיניה כהצלחה בחיים. ומצד Z, נמצאים החיים עצמם שלא תמיד יובילו אותנו לאן שתכננו להגיע. עוד משוואה עם שלושה נעלמים שחסרי יכולות מתמטיות כמונו לעולם לא יצליחו לפתור.

כנראה שבסופו של דבר אין ברירה אלא לקחת סיכונים, להמשיך לירות לכל הכיוונים, וכמו במעבר בין קופות בסופר כשמרגיש שרק התור שלך לא זז, לקוות שמרפי לא ידפוק אותך ויציע מבצעים משתלמים לזקנה שעומדת ממש לפניך בתור.

בינתיים נראה לי שאמשיך להמציא לעצמי תחומי עיסוק אקזוטיים ונחשקים בכל פעם שנשוב לתרגל בשיעורי ספרדית את השאלה 'מה אתה עושה?', לבטא את עצמי פעם בשנה על ידי התחפשות לדמות שכרגיל אף אחד לא יבין מהי ולהתנחם בעובדה שגם אם ייקח לי עוד הרבה זמן למצוא את הנישה שלי, לפחות החוויות שאני אחווה בזמן החיפוש הזה יהפכו אותי לבנאדם מעניין הרבה יותר. ותכלס, זה עדיף בהרבה על להיות סתם עוד מהנדס או רואה חשבון.

אז תודה לך פורים, שהזכרת לי שלא כל ההחלטות בחיים כל כך קשות.

XOXO

מוקדש לכל החברים שבחרו לדחות את ההתמודדות עם העולם שבחוץ... כולי קינאה P:

חלק ב': ההתחלה מחדש

בשביל לכתוב את הפוסט הספציפי הזה חיכיתי ליום מיוחד.

חיכיתי ליום כמו היום שבו בדרך חזרה מהעבודה ירוץ אחריי אדם זר רק כדי להחזיר שקל שנפל לי מהכיס תוך כדי הליכה, ושבאותה הליכה של עשרים דקות תעצור אותי בחורה אלמונית ותחמיא לי על המעיל בחביבות תוך הבעת התעניינות במקום קנייתו, אבל לא לפני שכלבלב קטן ומצועצע שלוגם מים באחת מ'תחנות הריענון לכלבים' בעיר יגרום לי לחייך. וכל זה בזמן שאני בכלל נמצאת בעולם אחר, חולמת בהקיץ תוך הקשבה לאביתר בנאי שר במלנכוליה אופיינית ומתעלמת לחלוטין מהסביבה.

אז היום הוא היום. מה שאומר שהיום הוא גם היום המתאים לכתוב את הפוסט הזה, על ההתחלה החדשה שלי בתל אביב. העיר שעל פי דעתי זקוקה לכל העזרה שהיא יכולה לקבל.

ואם אני כבר פה, למה לא לפרגן קצת?

להתחיל מחדש זה קשה. במיוחד כשמתחילים מחדש במדינה אחרת, כמו תל אביב למשל. התהליך הנ"ל כרוך בביורוקרטיה רבה. חידוש דרכון, הוצאת ויזה, מציאת מקום מגורים נאות, עבודה חדשה וסוויץ' רציני במוח.

ואכן, כמו שלשמאלנים קשה להודות בהיותם מתקרבים לימין, כמו שלדתיים קשה להתמודד עם הפקפוק בקיומו של אלוהים וכמו שלפינגווינים קשה לוותר על המונוגמיה - כך היה לי, ירושלמית גאה בהתהוות, קשה לעשות את הסוויץ' הזה בראש ולהפוך להיות (אמרה בעודה מכחכחת בגרונה באי נוחות), תל אביבית.

זה מדהים כמה השפעה יש לחברה ולתפיסות הרווחות בה על תהליך קבלת ההחלטות שלנו. אנחנו לא נוטים להודות בזה בפה מלא אבל למקום המגורים שלנו ולתדמית שלו בחברה יש השפעה גדולה על הזהות שלנו. תחשבו על זה, הרי זה 'בארור' (אם בתל אביב עסקינן) שכל המושבניקים הם מלח הארץ, שכל ההרצליאנים הם צפונבונים (כן ללא ספק עבר זמנה של המילה הזו) ושכל הרמלאים הם בהכרח אנשים קשי יום אם לא פושעים. ואז יש כמובן את ערי המרכז, למעט תל אביב, שהן פשוט פרווה.

לאור כל זה עברתי, עם קבלת ההחלטה לעזוב את ג'רוזלם האהובה, את מה שמוגדר בעגה המקצועית שלי כחמשת שלבי הסוויץ' בראש. הדילמות... "מילא לעזוב את ירושלים.. אבל לתל אביב?? הרי זו הבגידה האולטימטיבית!," השכנוע העצמי... "בתל אביב יש הרבה יותר אפשרויות תעסוקה, זה לא שאני עוברת לשם בשביל לשבת על בירה בבר השכונתי כל ערב..," המיקוח... "אולי אני אגור על גבול רמת גן ת"א?," ההכרה בבעיה... "תכלס אני רווקה והשעון מתקתק, איפה עוד אני אכיר מישהו עכשיו?," והקבלה... "אין לי כסף לקנות אוטו ואני שונאת אוטובוסים. אין ברירה, זה חייב להיות תל אביב!."

אז אחרי שעברתי את כל זה, מצאתי דירה עם חברה טובה, התקבלתי לסוג של עבודה, יצאתי לבלות כמה פעמים ואפילו קניתי לי אופניים ורודות, עכשיו, אחרי שהאבק שקע הגעתי למסקנה אחת מרכזית ומפתיעה ביותר: לפעמים, אני מכניסה את עצמי לסרטים מיותרים. "דנה.. תפסיקי לחשוב כל כך הרבה ופשוט תזרמי.." לוחש השדון התל-אביבי היושב ישיבה מזרחית על כתף שמאל שלי.

אז נכון שתל אביב היא בית למיני היפסטרים שעדיף שיישארו מתחת לסלע שלהם, בעיות חניה קשות ומחירי דירות מופקעים. לא מתווכחת. אבל מצד שני, יש בעיר הזו כל כך הרבה יותר מזה.

פה התחלתי סוף סוף לאבד קצת את העכבות שלי, פה התחלתי לשלב ללא חת שלושה צבעים בלבוש שלי, פה התחלתי ללכת לסופר ב-12 בלילה סתם כי אפשר, פה זכיתי במבט חטוף בטל מוסרי המצוי מסתובב עם צאצא כלשהו בסביבתו הטבעית, פה התאהבתי לראשונה בעיר העברית הראשונה (אין כמו להשתמש בפיסת מידע היסטורית כדי להעביר את המסר).

אז זהו, שהיה לי ממש טוב בירושלים. אבל עכשיו, טוב לי גם פה.

כי בשורה התחתונה, מי לא היה רוצה לגור בעיר שיש בה תחנות ריענון לכלבים וטל מוסרי?

אין צורך לענות על השאלה, אני יודעת שבזאת קניתי אתכם. 


ולקינוח:
http://www.youtube.com/watch?v=zY28uAxGSNA&feature=fvst

חלק א': סוף

ובכן חברים, הפוסט הזה עוסק בסוגיה המעסיקה רבים וטובים מאתנו - פרידה. ולא, זה לא מה שאתם חושבים.

להלן התסמינים:

כשדיון על הפיצה הטובה ביותר לאכול לאחר בילוי אלכוהולי גורם לך לעצור הכל ולהיאנח ארוכות על כל מה שעברת לצידה,

כשאדם בעל חזות 'מזרחית' ומעיל מנופח ומחשיד העומד לידך באוטובוס מזכיר לך אותה ואת הרב-גוניות ה'מקסימה' שבה,

כששלטים המטיפים לצניעות דרך כיסוי איברים מיניים במיוחד כמו המרפק מחזירים אותך להתרפק על התקופה שחווית איתה,

ואפילו כשאחוזי הלחות הגבוהים מזכירים לך כל פעם מחדש שבסביבתה מעולם לא הזדקקת לדאודורנט בחורף.   

נשמע מוכר? כנראה שגם אתם סובלים ממקרה קשה של פרידה, בנסיבות כאלו או אחרות, מירושלים.

בין אם גדלת בעיר הקודש ובין אם טעמת את טעמו של המעורב הירושלמי למשך מספר שנים בודדות כמוני אני חושבת שבטוח לומר שלאף אחד מאיתנו לא היה קל לקבל את ההחלטה לעזוב אותה. אני לא יכולה לדבר בשם ירושלמים אסלים אבל אני יודעת שאני, וכך גם רוב חבריי לתואר, ניצבנו לקראת סיומה של שנת לימודינו השלישית בפני דילמה שהצטיירה במוחנו כבעלת חשיבות מכרעת מאין כמוה. להישאר, או לעזוב?

שלוש שנים מעצימות עברו על כוחותינו בירושלים. מבחינתי, הכל מהכל קרה שם. עצמאות, התבגרות, אהבה גדולה, שברון לב, ארוחות שישי, התמודדות, גילוי עצמי, שתיית אלכוהול מופרזת, ארוחות שישי... והתוצאה של כל אלו יחד – התחזקות. מבחינה רגשית גרידא כמובן.

אבל יש עוד. בהיותי ילדת מרכז עירונית טיפוסית חווית המגורים בירושלים תרמה לי, מעבר להזדהות גדולה יותר עם שירי הדג נחש, ליצירת רובד זהות חדש באישיות שלי. עכשיו, בנוסף לשלל זהויות והגדרות עצמיות כמו ישראלית, ציונית, פתח-תיקוואית (בינינו כן?) ויהודייה הייתי גם קצת ירושלמית. ונהנתי מכל רגע.

ירושלים בעלת האופי הפכה בשבילי למקום המפלט האידיאלי מהמרכז הבנאלי ומה שנתפס בעיני כשטחיות אפורה שהלכה איתו יד ביד. לראשונה הרגשתי חיה ומלאת תוכן. ויכוחים פוליטיים הפכו להוטים יותר, טעמו של החומוס הרגיש מקורי יותר, אוויר ההרים הקר נשאף לריאות בתאווה גדולה יותר והמשחק ששיחקתי עם עצמי במהלך נסיעות באוטובוס, קרי 'איך היה נראה חרדי אם הוא היה חילוני', מעולם לא היה מהנה יותר.

למה לעזוב?

כמו בכל מערכת יחסים ארוכת טווח: כשהאופוריה של ההתחלה מתפוגגת, כשהדברים הקטנים שהקסימו אותך בהתחלה מתחילים לעצבן, כשמה שיש כבר לא מספיק, כשמתחילים לרצות משהו מעבר, כשאי אפשר להמשיך להתכחש לבעיות הקיימות, כשכבר יודעים שככל הנראה זה כבר לא זה. אז מגיע הזמן להיות כנים עם עצמינו. בלי תיאורים מטאפוריים, בלי נימוקים קוסמטיים ובלי אזכור נוסף לחרדים.

קשה להודות בזה כי האהבה הגדולה אליה עדיין שם, אבל כנראה, שקצת מיציתי. הנה, אמרתי את זה. מיציתי אותך ירושלים.

זו לא את, זו אני...

אבל זה גם קצת את, את כבדה מידי... אולי כדאי לך לעבוד על זה..

מוקדש באהבה גדולה לעיר שבה באמת גדלתי.

ולחרדים.

על נוסטלגיה, תמימות וניק קרטר

ההשראה שלי השבוע הגיעה ממקור בלתי צפוי בעליל.

ישבתי בעבודה בשעת בוקר מוקדמת ועסקתי לתומי במלאכת מריחת הזמן בביצוע משימה משמימה כלשהי, כששלוותי הופרעה על ידי נוסטלגיה. או במילים אחרות - הבקסטריט בויז.

אני מודה, נהניתי מזה.

ואני יודעת שאני לא לבד. אחרי הכל כולנו נהנים מפעם לפעם מפיסה קטנה מהילדות בצורת שיר ספייס גירלזי מעוסה במידה וזה מוצא את דרכו אלינו באופן עצמאי. הרי כולנו נחייך חיוך נוסטלגי נבוך אם גלגל"צ יחליטו להפתיע עם קצת ווסטלייף או רונאן קיטינג ואולי אפילו נצרף איזה "יו, איזה שיר!" תוך זמזום כמה מהמילים שאנחנו כמובן זוכרים בעל פה.

אז זה מה שעשיתי. חייכתי את החיוך הנבוך והנוסטלגי לעבר עמיתתי לעבודה שהיתה אחראית להשמעת היצירה המוזיקלית הנ"ל במשרד, אפילו הוספתי כמה תנועות ריקוד חפוזות (בישיבה כמובן) והמשכתי בעבודה תוך זמזום כל מילות השיר שאני כמובן זוכרת בעל פה.

אבל חכו, יש עוד!

דבר לא הכין אותי לתופעה המטרידה אליה נחשפתי אחרי אותו רגע טהור של נוסטלגיה אופורית.

הסתבר, בהמשך אותו יום, ויותר ויותר ככל שהשבוע התקדם שאותה עמיתה, נכנה אותה 'גברת שמאלץ' לצורך הדיון, היא לא כמוני וכמוך. עם ריבוי ה'רגעים נוסטלגיים' החל להתחוור לי שגברת שמאלץ, שלא כמו הרוב הדומם של הדור המתוחכם שלנו, פשוט (עדיין) מאזינה למוזיקת הפופ השמאלצית, הצ'יזית והטראשית ביותר מהניינטיז ברמה יומיומית. והגרוע מכל היה, רחמנא ליצלן, שהיא לא התביישה לשתף בזה את העולם.

הייתי מזועזעת.

התגובה שלי, כפי שניתחתי אותה מאוחר יותר במחשבה שאולי שווה לי לתעד את ההזיות שעוברות לי בראש, הורכבה ממספר רגשות. בהתחלה, הרמתי גבה (רק את השמאלית), זרקתי לעבר השמאלציונרית מבט מזלזל והמשכתי לעבוד. עד מהרה תחושת הזלזול שלי התפתחה לזעם. "איך היא מעזה לקחת את ההתניה הקלאסית שלי לילדות כבת ערובה ולהפשיט ממנה את כל הספונטניות והמשמעות?! מה אין איזו מוסכמה חברתית שאסור להשמיע שירים מהסוג הזה בצורה יזומה ויומיומית?! זה טאבו!".  

כל הדרמה הזו שהתרחשה לי בראש גרמה לי לחשוב.

אני מעולם לא ראיתי בעצמי 'אנינת טעם' במוזיקה. אני מעולם לא ישבתי וחפרתי לאנשים על המשמעות הלא כל כך נסתרת שמאחורי השירים של מאיר אריאל ואף פעם לא הסתכלתי בזלזול על אנשים שלא ידעו על קיומה של רדיוהד (טוב אולי ממש קצת..). למעשה אותם 'אניני טעם' תמיד עצבנו אותי. בעיקר עצבנה אותי ההתנשאות שלהם שכוונה לעבר אלו מאיתנו שמעזים להנות במופגן מקולדפליי ושלמה ארצי או במילים אחרות גלגל"צ.

אז איך פתאום מצאתי את עצמי במקומם של 'אניני הטעם' המתנשאים?

והשאלה המתבקשת יותר היא למה נוצרו יחסי אהבה-שנאה בין (רוב) בני הדור שלנו לבין מוזיקת הפופ הטראשית שגדלנו עליה בשנות התשעים?

הרי עמוק בלב כולנו עדיין נורא אוהבים את סקוט מ-'Five' (שתיקה מביכה..). אבל זה ממש לא מגניב ואפילו לכפות על עמיתיך בעבודה להקשיב להם מדי יום ביומו.

ואני חושבת שהבנתי למה.

הדור שלנו, יותר מכל דור אחר לדעתי, איבד את התמימות בשלב ממש מוקדם והחליף אותה בציניות. הסיבות ללמה אני חושבת שרבים מאתנו יצאו הרבה יותר דפוקים משההורים שלנו אי פעם היו הן רבות והן נעות בין (היכונו לעשר שניות של הנפצה) אחוזי גירושים מטורפים, שינויים של מוסכמות חברתיות, התפתחויות טכנולוגיות הזויות ומשם גם הדרך להתפכחות מאשליות היא קצרה. אני יודעת שאני לפחות מחזיקה בנקודת מבט נורא צינית על החיים. אני כל הזמן מחפשת להתקדם.. למצוא משהו מעבר למה שיש.. להשיג משהו יותר טוב.. לא לחזור אחורה בשום אופן..

אז עם כל הציניות והחיפושים אחר משהו יותר טוב לא פלא שפיתחנו סוג של סלידה מהמוזיקה הזאת שכל מהותה וכל מה שהיא מייצגת היא התמימות הזו שאיבדנו.

אני חושבת שהתמונה הבאה מסכמת יפה את הפוסט.

ניק קרטר במעצר על שימוש בסמים ב-2005 

הו ניק, איך נפלו גיבורים. ממש כמו אקס מיתולוגי שהמשיך בחייו מבלי להסתכל אחורה, אני מעדיפה להיזכר בך פעם בהרבה זמן ולזכור אותך כמו שהיית כשהיית שלי, לפני בערך 13 שנה. בניגוד לשמנמן, מכור לסמים ומיודד יתר על המידה עם פריס הילטון.

אז מה כל זה אומר על גברת שמאלץ? שהיא לא עברה את אותו תהליך דה-תמימותיזציה שרובנו עברנו? שיש לה בגרות נפשית של ילדה בת 12? ואולי בכלל במקום מבט מזלזל הגיע לה מבט מלא הערצה..

מה אני יודעת.. אחרי הכל אני סתם עוד ציניקנית כמו כולם.. ;-)