חלק א': סוף

ובכן חברים, הפוסט הזה עוסק בסוגיה המעסיקה רבים וטובים מאתנו - פרידה. ולא, זה לא מה שאתם חושבים.

להלן התסמינים:

כשדיון על הפיצה הטובה ביותר לאכול לאחר בילוי אלכוהולי גורם לך לעצור הכל ולהיאנח ארוכות על כל מה שעברת לצידה,

כשאדם בעל חזות 'מזרחית' ומעיל מנופח ומחשיד העומד לידך באוטובוס מזכיר לך אותה ואת הרב-גוניות ה'מקסימה' שבה,

כששלטים המטיפים לצניעות דרך כיסוי איברים מיניים במיוחד כמו המרפק מחזירים אותך להתרפק על התקופה שחווית איתה,

ואפילו כשאחוזי הלחות הגבוהים מזכירים לך כל פעם מחדש שבסביבתה מעולם לא הזדקקת לדאודורנט בחורף.   

נשמע מוכר? כנראה שגם אתם סובלים ממקרה קשה של פרידה, בנסיבות כאלו או אחרות, מירושלים.

בין אם גדלת בעיר הקודש ובין אם טעמת את טעמו של המעורב הירושלמי למשך מספר שנים בודדות כמוני אני חושבת שבטוח לומר שלאף אחד מאיתנו לא היה קל לקבל את ההחלטה לעזוב אותה. אני לא יכולה לדבר בשם ירושלמים אסלים אבל אני יודעת שאני, וכך גם רוב חבריי לתואר, ניצבנו לקראת סיומה של שנת לימודינו השלישית בפני דילמה שהצטיירה במוחנו כבעלת חשיבות מכרעת מאין כמוה. להישאר, או לעזוב?

שלוש שנים מעצימות עברו על כוחותינו בירושלים. מבחינתי, הכל מהכל קרה שם. עצמאות, התבגרות, אהבה גדולה, שברון לב, ארוחות שישי, התמודדות, גילוי עצמי, שתיית אלכוהול מופרזת, ארוחות שישי... והתוצאה של כל אלו יחד – התחזקות. מבחינה רגשית גרידא כמובן.

אבל יש עוד. בהיותי ילדת מרכז עירונית טיפוסית חווית המגורים בירושלים תרמה לי, מעבר להזדהות גדולה יותר עם שירי הדג נחש, ליצירת רובד זהות חדש באישיות שלי. עכשיו, בנוסף לשלל זהויות והגדרות עצמיות כמו ישראלית, ציונית, פתח-תיקוואית (בינינו כן?) ויהודייה הייתי גם קצת ירושלמית. ונהנתי מכל רגע.

ירושלים בעלת האופי הפכה בשבילי למקום המפלט האידיאלי מהמרכז הבנאלי ומה שנתפס בעיני כשטחיות אפורה שהלכה איתו יד ביד. לראשונה הרגשתי חיה ומלאת תוכן. ויכוחים פוליטיים הפכו להוטים יותר, טעמו של החומוס הרגיש מקורי יותר, אוויר ההרים הקר נשאף לריאות בתאווה גדולה יותר והמשחק ששיחקתי עם עצמי במהלך נסיעות באוטובוס, קרי 'איך היה נראה חרדי אם הוא היה חילוני', מעולם לא היה מהנה יותר.

למה לעזוב?

כמו בכל מערכת יחסים ארוכת טווח: כשהאופוריה של ההתחלה מתפוגגת, כשהדברים הקטנים שהקסימו אותך בהתחלה מתחילים לעצבן, כשמה שיש כבר לא מספיק, כשמתחילים לרצות משהו מעבר, כשאי אפשר להמשיך להתכחש לבעיות הקיימות, כשכבר יודעים שככל הנראה זה כבר לא זה. אז מגיע הזמן להיות כנים עם עצמינו. בלי תיאורים מטאפוריים, בלי נימוקים קוסמטיים ובלי אזכור נוסף לחרדים.

קשה להודות בזה כי האהבה הגדולה אליה עדיין שם, אבל כנראה, שקצת מיציתי. הנה, אמרתי את זה. מיציתי אותך ירושלים.

זו לא את, זו אני...

אבל זה גם קצת את, את כבדה מידי... אולי כדאי לך לעבוד על זה..

מוקדש באהבה גדולה לעיר שבה באמת גדלתי.

ולחרדים.