חלק ב': ההתחלה מחדש

בשביל לכתוב את הפוסט הספציפי הזה חיכיתי ליום מיוחד.

חיכיתי ליום כמו היום שבו בדרך חזרה מהעבודה ירוץ אחריי אדם זר רק כדי להחזיר שקל שנפל לי מהכיס תוך כדי הליכה, ושבאותה הליכה של עשרים דקות תעצור אותי בחורה אלמונית ותחמיא לי על המעיל בחביבות תוך הבעת התעניינות במקום קנייתו, אבל לא לפני שכלבלב קטן ומצועצע שלוגם מים באחת מ'תחנות הריענון לכלבים' בעיר יגרום לי לחייך. וכל זה בזמן שאני בכלל נמצאת בעולם אחר, חולמת בהקיץ תוך הקשבה לאביתר בנאי שר במלנכוליה אופיינית ומתעלמת לחלוטין מהסביבה.

אז היום הוא היום. מה שאומר שהיום הוא גם היום המתאים לכתוב את הפוסט הזה, על ההתחלה החדשה שלי בתל אביב. העיר שעל פי דעתי זקוקה לכל העזרה שהיא יכולה לקבל.

ואם אני כבר פה, למה לא לפרגן קצת?

להתחיל מחדש זה קשה. במיוחד כשמתחילים מחדש במדינה אחרת, כמו תל אביב למשל. התהליך הנ"ל כרוך בביורוקרטיה רבה. חידוש דרכון, הוצאת ויזה, מציאת מקום מגורים נאות, עבודה חדשה וסוויץ' רציני במוח.

ואכן, כמו שלשמאלנים קשה להודות בהיותם מתקרבים לימין, כמו שלדתיים קשה להתמודד עם הפקפוק בקיומו של אלוהים וכמו שלפינגווינים קשה לוותר על המונוגמיה - כך היה לי, ירושלמית גאה בהתהוות, קשה לעשות את הסוויץ' הזה בראש ולהפוך להיות (אמרה בעודה מכחכחת בגרונה באי נוחות), תל אביבית.

זה מדהים כמה השפעה יש לחברה ולתפיסות הרווחות בה על תהליך קבלת ההחלטות שלנו. אנחנו לא נוטים להודות בזה בפה מלא אבל למקום המגורים שלנו ולתדמית שלו בחברה יש השפעה גדולה על הזהות שלנו. תחשבו על זה, הרי זה 'בארור' (אם בתל אביב עסקינן) שכל המושבניקים הם מלח הארץ, שכל ההרצליאנים הם צפונבונים (כן ללא ספק עבר זמנה של המילה הזו) ושכל הרמלאים הם בהכרח אנשים קשי יום אם לא פושעים. ואז יש כמובן את ערי המרכז, למעט תל אביב, שהן פשוט פרווה.

לאור כל זה עברתי, עם קבלת ההחלטה לעזוב את ג'רוזלם האהובה, את מה שמוגדר בעגה המקצועית שלי כחמשת שלבי הסוויץ' בראש. הדילמות... "מילא לעזוב את ירושלים.. אבל לתל אביב?? הרי זו הבגידה האולטימטיבית!," השכנוע העצמי... "בתל אביב יש הרבה יותר אפשרויות תעסוקה, זה לא שאני עוברת לשם בשביל לשבת על בירה בבר השכונתי כל ערב..," המיקוח... "אולי אני אגור על גבול רמת גן ת"א?," ההכרה בבעיה... "תכלס אני רווקה והשעון מתקתק, איפה עוד אני אכיר מישהו עכשיו?," והקבלה... "אין לי כסף לקנות אוטו ואני שונאת אוטובוסים. אין ברירה, זה חייב להיות תל אביב!."

אז אחרי שעברתי את כל זה, מצאתי דירה עם חברה טובה, התקבלתי לסוג של עבודה, יצאתי לבלות כמה פעמים ואפילו קניתי לי אופניים ורודות, עכשיו, אחרי שהאבק שקע הגעתי למסקנה אחת מרכזית ומפתיעה ביותר: לפעמים, אני מכניסה את עצמי לסרטים מיותרים. "דנה.. תפסיקי לחשוב כל כך הרבה ופשוט תזרמי.." לוחש השדון התל-אביבי היושב ישיבה מזרחית על כתף שמאל שלי.

אז נכון שתל אביב היא בית למיני היפסטרים שעדיף שיישארו מתחת לסלע שלהם, בעיות חניה קשות ומחירי דירות מופקעים. לא מתווכחת. אבל מצד שני, יש בעיר הזו כל כך הרבה יותר מזה.

פה התחלתי סוף סוף לאבד קצת את העכבות שלי, פה התחלתי לשלב ללא חת שלושה צבעים בלבוש שלי, פה התחלתי ללכת לסופר ב-12 בלילה סתם כי אפשר, פה זכיתי במבט חטוף בטל מוסרי המצוי מסתובב עם צאצא כלשהו בסביבתו הטבעית, פה התאהבתי לראשונה בעיר העברית הראשונה (אין כמו להשתמש בפיסת מידע היסטורית כדי להעביר את המסר).

אז זהו, שהיה לי ממש טוב בירושלים. אבל עכשיו, טוב לי גם פה.

כי בשורה התחתונה, מי לא היה רוצה לגור בעיר שיש בה תחנות ריענון לכלבים וטל מוסרי?

אין צורך לענות על השאלה, אני יודעת שבזאת קניתי אתכם. 


ולקינוח:
http://www.youtube.com/watch?v=zY28uAxGSNA&feature=fvst