יצר הרס עצמי - מה היינו עושים בלעדיו?

מאבקים, ניגודים, סכסוכים, עימותים, קונפליקטים... לא סתם קיימות בשפה העברית הצעירה כל כך הרבה מילים נרדפות לאותו טעם מר שאנחנו הישראלים מחוברים אליו באינפוזיה.

נחזור רגע 15 שנה אחורה, זוכרים את המסטיק הכתום החמוץ בטירוף שהיינו קונים במכולת ליד בית הספר במחיר מופקע של חצי שקל? נו, זה עם הציור של האיש המקיא עליו. כן, זה עד כמה חמוץ הוא באמת היה. במבט לאחור, לא ניתן למצוא כל היגיון בריא בהעמדת בלוטות הטעם הצעירות שלנו במבחן כה מזוכיסטי. אז נכון, אחרי מספר דקות של לעיסה (במידה והצלחנו להימנע מיריקה) היה המסטיק הממורמר מחליף את גישתו ומעלה חיוך מתוק על פנינו. אבל האם היתה המתיקות שאחרי שווה את הלפני? וחשוב מכך, האם ידע האיש המצויר מהאריזה למה הוא מכניס את עצמו?

אז את תגובתו של האיש המצויר לא ניתן היה להשיג בשלב זה, עמכם הסליחה, אבל לשאלה הראשונה יש לי תשובה. הרי יכולנו לקנות מסטיק אבטיח באותו מחיר בדיוק ולהנות כבר מהתחלת הלעיסה ממתיקותו העזה וצבע המאכל הירוק. אבל איפה האתגר? איפה תחושת ההישג לאחר הלעיסה הראשונית? איפה הסיכון שאולי בשל פגם בייצור השלב המתוק בכלל לא יגיע?

מאז עברו כמה שנים טובות והרבה דברים השתנו, ביניהם רמת הבגרות שלנו ומחירי המסטיקים במכולות השכונתיות (אני דיי בטוחה שמסטיק אבטיח עולה כעת שקל שלם – שנפצח במחאה?). היום, סביר להניח שרובנו לא נמצא את עצמנו מכניסים לפה מאכל שעל אריזתו מתועד רפלקס גופני בלתי נעים בעליל כי בעולם המבוגרים זה פשוט לא הגיוני. באותו הקשר של אי נעימות גם אני אישית הגעתי לפני מספר שנים להבנה שאם יש לי פחד גבהים בעמידה על כיסא, כנראה שאני צריכה להפסיק להתעקש לעלות על מתקנים בלונה פארק כי גם בזה אין יותר מידי היגיון. אכן בחיינו הבוגרים, מאז שהשכלנו וגדלנו, כבר אין שום סיבה שננקוט בפעולה מסוימת בעלת השפעה שלילית פוטנציאלית רק בשביל לעורר איזה 'עניין' מעורפל.

אבל משום מה, לרוב שלא במודע ובאופן הרבה פחות פשטני, אנחנו ממשיכים לעשות זאת, בעיקר בחיינו האישיים.

לדוגמא? רק אני לבד יכולה לספק לכם מנעד סיפורים מגוון כשלל צבעי הקשת של החלטות שגויות שהתקבלו מתוך הבנה ואף השלמה עם הנטייה ההרסנית הטמונה בהן. כאלו היו ההחלטות החוזרות על עצמן 'להכניס ראש בריא למיטה חולה' ולצאת עם הבחור הלא נכון, לא להפסיק בזמן ולאכול חטיף שוקולד נוסף ויש שיכלילו במנעד הנ"ל גם את ההחלטה לעבוד בעבודה נוראית רק בשביל קורות החיים.

אני בטוחה שקיימות לא מעט תיאוריות פסיכולוגיות שמכסות היטב את הנושא הזה, אבל (הפתעה גדולה) גם לי יש תאוריה בנושא והיא פשוטה למדי. אני טוענת שהמציאות האינטנסיבית המאפיינת את החיים בארץ חלחלה לחיינו האישיים ויצרה אצל כולנו התמכרות לאקשן וחוסר יכולת לחיות בלי משהו להתלונן עליו בכל רגע נתון.

תחשבו על זה רגע. כמה משעמם היה אם הכל היה מתנהל על מי מנוחות ולא היינו מכניסים את עצמנו למצבים לא נעימים וסיטואציות מפוקפקות? על מה היינו מדברות אם לא היה בחיינו איזה בחור מעצבן שפשוט לא מתאים לנו בשום צורה שהיא אבל עדיין תקוע לנו בראש? על מה היינו מתלוננים אם היינו עובדים בעבודה מלאת סיפוק עצמי אך גם שכר גבוה ותנאים מעולים? מה היינו עושים בלי היכולת לספר לנכדים שפעם סבתא שתתה קצת וברגע של שיקול דעת מוטעה כמעט טבעה בנהר מלוכלך בלאוס? (אילוסטרציה – לכותבת אין שום קשר לדוגמא).

אני יודעת מה החלק המיושב יותר מבינכם בטח חושב. ואתם כנראה צודקים. אולי באמת ניתן לייחס את הדוגמאות שנתתי ל'שטויות של צעירים' או לאיזשהו שלב שעובר ברגע שמתבגרים קצת, אבל התאוריה שלי חוצה את גבולות הגיל והבגרות הנפשית. אני טוענת שבארץ, כולנו בלי יוצא מן הכלל מכורים לטעמו החמצמץ של המסטיק הכתום ברמות חמיצות שרק גדלות עם הזמן.

העובדות הן שבשלב מסוים רובנו אכן מפתחים עמידות לעניין הספציפי שמספקות לנו הפעולות ההרסניות של נעורינו ומתיישבים (רצוי בשטח ישראל). אבל מיד לאחר מכן אנחנו ממשיכים, כמו נרקומנים אמיתיים, לחפש את המנה הבאה ולהתדרדר לסמים הקשים יותר של תחום ההחלטות אשר מספקות לנו משהו להתלונן עליו (מישהו אמר משכנתא?). כל זאת תחת מעטה של תקווה מסוימת שמעז ייצא מתוק (רק עוד 50 שנה והדירה לגמרי שלנו!).

אבל היי, בואו נסתכל הפעם על הצד החיובי. בלי כל הרע הזה שאנחנו מפילים על עצמנו סביר שהיינו שוקעים כולנו בתרדמת מחשבתית, מאבדים את הטעם להשתמש במשפט הישראלי-אסלי 'יהיה בסדר' והופכים למן חברה אירופאית מנומנמת וסתמית. סוג של איסלנד אם תרצו.

וראינו איך איסלנד גמרה את הקריירה...

מסטיק 'CRY BABY' - חמוץ, מאוד חמוץ

נ.ב

לאחר כתיבת פוסט זה התגלה כי כתום הוא רק אחד מצבעיו הרבים של המסטיק החמוץ.
התנצלותי הכנה ליצרני המסטיק.