-
"אז איפה את בליל הסדר?"
מצאתי את עצמי שואלת את שאלת ה'סמול טוק' המטופשת הנפלטת באופן
רפלקסיבי מפיו של עם ישראל כל חודש ניסן בחודשו.
- "בבית.. עם המשפחה.."
את המשפט הנ"ל ליוותה הבעת פנים מלאת מרמור ועייפות. תגובות נוספות
מהסוג הזה לא איחרו לבוא וגלגלי המוח שלי החלו לנוע במתכונת של שעות נוספות.
כפי שאתם כבר בטח מבינים כשהפוסט הזה התחיל לקרום גידים אצלי בראש עמד
מחוג לוח השנה העברי על מספר ימי חול בודדים לפני ליל הסדר. אותו חג מפואר בו אנו
מציינים את סיפור יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות! ובין לבין להסתובבות של
ארבעים שנה במדבר. הערת אגב: אני אישית תוהה מה הסיכויים שבני ישראל לא נתקלו במצרים או
נגיד מצאו את ארץ ישראל בטעות במהלך כל זמן ההסתובבות הזה, עם כל הכבוד זה ארבעים
שנה בחצי האי סיני, לא אסיה רבתי.
אבל ברצינות חבר'ה, למה באמת המחשבה על אותו חג מפואר ומשמח מקפיצה לרובנו
את לחץ הדם? האם כאשר נהגה המונח 'יום טוב', אני מניחה שאי שם בתקופה המקראית, התכוון
המשורר לימים בהם נאלץ להתמודד עם משקעים מהעבר ולהעלות כמה קילוגרמים טובים
כתוצאה מאכילה רגשית? הבעיה, ככל הנראה, היא לא החג עצמו אלא הבילוי המשפחתי
האינטנסיבי שהולך איתו יד ביד ולפעמים קוטע לו את זרימת הדם כמו אישה לבעלה
במהלך לידה.
משפחה – איזה עוף מוזר זה. במציאות המנוכרת והאגואיסטית של ימינו מחקרים
מראים שמעל 95% מהאנשים נוטים לשמור על קשר עם משפחה לא משנה כמה מים עכורים ו'ימים
טובים' עוברים מתחת לגשר. בכל זאת, אתם חייבים להודות שזה נתון מרשים. תחשבו על זה
רגע, מה יש בו בקשר הדם, לכאורה סממן פיזי גרידא, שגורם לנו להקפיד באדיקות לבלות
כל 'יום טוב' ואפילו כמה ימים פחות טובים פה ושם עם אותם אנשים שפעמים רבות, ואנסח
זאת בעדינות, מביאים לנו את החפפה?
זה קצת טריקי העניין הזה.
הרי אם חברה טובה היתה מעזה להתלחשש עם חברה אחרת בהפגנתיות על זה
שנראה כאילו עליתי קצת במשקל (אמא וסבתא, להזכירכן אני עדיין מבינה רוסית) או
להקפיד לשאול כל יום "נו אז מה קורה עם המחזרים?" (במילים אחרות - מתי
כבר יהיה לך מישהו?), אותה חברה כבר מזמן היתה מוצאת את עצמה בתעלה בצד הכביש או
גרוע מכך מחוקה מרשימת החברים שלי בפייס. אז למה כשהדברים האלו מגיעים מאנשים בעלי
רצועות די-אן-אי דומות לשלנו אנחנו מוצאים זאת בליבנו להבליג, להתעלם באלגנטיות תוך
בליעת חתיכת עוגה נוספת ואפילו נמנעים מלנתק אותם מחיינו לחלוטין?
בעיקר כי בילוי עם המשפחה הוא אוקסימורון אחד גדול.
מצד אחד, אלו האנשים שמכירים אותנו הכי טוב, הם גידלו אותנו, גדלו
אתנו והם אמורים להיות היחידים שתמיד תמיד ידאגו לטובתנו בלי מניעים נסתרים. מצד
שני, אלו האנשים שמכירים אותנו הכי טוב, אנחנו לרוב לוקחים אותם קצת כמובן מאליו
והם בתמורה יודעים בדיוק על אילו נקודות ללחוץ. אז אין מה לעשות, ערבי חג משפחתיים
לעולם לא יהפכו לקרם דה-לה-קרם של חיינו החברתיים ותמיד יתאפיינו במתיחות מסוימת.
אבל אם יש משהו שימי הזיכרון והבכי כתוצאה מצפייה מרובה בדברים עצובים
בטלוויזיה מזכירים לי כל פעם מחדש, הוא שהעובדה שיש לנו את האנשים האלו לקחת קצת כמובן
מאליו ולהתמרמר על הבילוי איתם בחג היא נס חילוני בפני עצמו. וזו הסיבה שאנחנו ממשיכים
לחזור לעוד. זה משהו שקצת קשה להשאיר על סדר היום של המודעות שלנו בכל ימות השנה,
אבל יש כאלו שהיו מתחלפים אתנו במאית השניה.
אז הם יכולים להעיק, להציק ואפילו להפליק (במשפחות מסוימות כן?), אבל
כמה מדהים זה שבמציאות המנוכרת והאגואיסטית של ימינו, כשאנשים נכנסים ויוצאים
מחיינו באותה תדירות שבה אנחנו מחליפים תחתונים (כל אחד ורמת ההיגיינה שלו), עדיין
קיים העוף המוזר הזה שאנחנו "מצווים" לשמור איתו על קשר ולבלות איתו כל ערב חג,
קבוצת האנשים הזו שהיא לנו מעבר לכל חבר או מכר, וכל תפקידה הוא לאהוב, לתמוך או
סתם להפיג לפעמים את הבדידות.
"Family, can’t live with ‘em, can’t shoot ‘em"
(אל באנדי, אי שם בשנות התשעים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה