יום שישי, 27 בינואר 2012

על נוסטלגיה, תמימות וניק קרטר

ההשראה שלי השבוע הגיעה ממקור בלתי צפוי בעליל.
ישבתי בעבודה בשעת בוקר מוקדמת ועסקתי לתומי במלאכת מריחת הזמן בביצוע משימה משמימה כלשהי, כששלוותי הופרעה על ידי נוסטלגיה. או במילים אחרות - הבקסטריט בויז.
אני מודה, נהניתי מזה.
ואני יודעת שאני לא לבד. אחרי הכל כולנו נהנים מפעם לפעם מפיסה קטנה מהילדות בצורת שיר ספייס גירלזי מעוסה במידה וזה מוצא את דרכו אלינו באופן עצמאי. הרי כולנו נחייך חיוך נוסטלגי נבוך אם גלגל"צ יחליטו להפתיע עם קצת ווסטלייף או רונאן קיטינג ואולי אפילו נצרף איזה "יו, איזה שיר!" תוך זמזום כמה מהמילים שאנחנו כמובן זוכרים בעל פה.
אז זה מה שעשיתי. חייכתי את החיוך הנבוך והנוסטלגי לעבר עמיתתי לעבודה שהיתה אחראית להשמעת היצירה המוזיקלית הנ"ל במשרד, אפילו הוספתי כמה תנועות ריקוד חפוזות (בישיבה כמובן) והמשכתי בעבודה תוך זמזום כל מילות השיר שאני כמובן זוכרת בעל פה.
אבל חכו, יש עוד!
דבר לא הכין אותי לתופעה המטרידה אליה נחשפתי אחרי אותו רגע טהור של נוסטלגיה אופורית.
הסתבר, בהמשך אותו יום, ויותר ויותר ככל שהשבוע התקדם שאותה עמיתה, נכנה אותה 'גברת שמאלץ' לצורך הדיון, היא לא כמוני וכמוך. עם ריבוי ה'רגעים נוסטלגיים' החל להתחוור לי שגברת שמאלץ, שלא כמו הרוב הדומם של הדור המתוחכם שלנו, פשוט (עדיין) מאזינה למוזיקת הפופ השמאלצית, הצ'יזית והטראשית ביותר מהניינטיז ברמה יומיומית. והגרוע מכל היה, רחמנא ליצלן, שהיא לא התביישה לשתף בזה את העולם.
הייתי מזועזעת.
התגובה שלי, כפי שניתחתי אותה מאוחר יותר במחשבה שאולי שווה לי לתעד את ההזיות שעוברות לי בראש, הורכבה ממספר רגשות. בהתחלה, הרמתי גבה (רק את השמאלית), זרקתי לעבר השמאלציונרית מבט מזלזל והמשכתי לעבוד. עד מהרה תחושת הזלזול שלי התפתחה לזעם. "איך היא מעזה לקחת את ההתניה הקלאסית שלי לילדות כבת ערובה ולהפשיט ממנה את כל הספונטניות והמשמעות?! מה אין איזו מוסכמה חברתית שאסור להשמיע שירים מהסוג הזה בצורה יזומה ויומיומית?! זה טאבו!".  
כל הדרמה הזו שהתרחשה לי בראש גרמה לי לחשוב.
אני מעולם לא ראיתי בעצמי 'אנינת טעם' במוזיקה. אני מעולם לא ישבתי וחפרתי לאנשים על המשמעות הלא כל כך נסתרת שמאחורי השירים של מאיר אריאל ואף פעם לא הסתכלתי בזלזול על אנשים שלא ידעו על קיומה של רדיוהד (טוב אולי ממש קצת..). למעשה אותם 'אניני טעם' תמיד עצבנו אותי. בעיקר עצבנה אותי ההתנשאות שלהם שכוונה לעבר אלו מאיתנו שמעזים להנות במופגן מקולדפליי ושלמה ארצי או במילים אחרות גלגל"צ.
אז איך פתאום מצאתי את עצמי במקומם של 'אניני הטעם' המתנשאים?
והשאלה המתבקשת יותר היא למה נוצרו יחסי אהבה-שנאה בין (רוב) בני הדור שלנו לבין מוזיקת הפופ הטראשית שגדלנו עליה בשנות התשעים?
הרי עמוק בלב כולנו עדיין נורא אוהבים את סקוט מ-'Five' (שתיקה מביכה..). אבל זה ממש לא מגניב ואפילו לכפות על עמיתיך בעבודה להקשיב להם מדי יום ביומו.
ואני חושבת שהבנתי למה.
הדור שלנו, יותר מכל דור אחר לדעתי, איבד את התמימות בשלב ממש מוקדם והחליף אותה בציניות. הסיבות ללמה אני חושבת שרבים מאתנו יצאו הרבה יותר דפוקים משההורים שלנו אי פעם היו הן רבות והן נעות בין (היכונו לעשר שניות של הנפצה) אחוזי גירושים מטורפים, שינויים של מוסכמות חברתיות, התפתחויות טכנולוגיות הזויות ומשם גם הדרך להתפכחות מאשליות היא קצרה. אני יודעת שאני לפחות מחזיקה בנקודת מבט נורא צינית על החיים. אני כל הזמן מחפשת להתקדם.. למצוא משהו מעבר למה שיש.. להשיג משהו יותר טוב.. לא לחזור אחורה בשום אופן..
אז עם כל הציניות והחיפושים אחר משהו יותר טוב לא פלא שפיתחנו סוג של סלידה מהמוזיקה הזאת שכל מהותה וכל מה שהיא מייצגת היא התמימות הזו שאיבדנו.
אני חושבת שהתמונה הבאה מסכמת יפה את הפוסט.
ניק קרטר במעצר על שימוש בסמים ב-2005 











הו ניק, איך נפלו גיבורים. ממש כמו אקס מיתולוגי שהמשיך בחייו מבלי להסתכל אחורה, אני מעדיפה להיזכר בך פעם בהרבה זמן ולזכור אותך כמו שהיית כשהיית שלי, לפני בערך 13 שנה. בניגוד לשמנמן, מכור לסמים ומיודד יתר על המידה עם פריס הילטון.
אז מה כל זה אומר על גברת שמאלץ? שהיא לא עברה את אותו תהליך דה-תמימותיזציה שרובנו עברנו? שיש לה בגרות נפשית של ילדה בת 12? ואולי בכלל במקום מבט מזלזל הגיע לה מבט מלא הערצה..
מה אני יודעת.. אחרי הכל אני סתם עוד ציניקנית כמו כולם.. ;-)