"יום אחד יבוא מי
שחיכית לו, מי שאת רוצה יבוא, עם מה שאת אוהבת בו".
אם גלי
עטרי אומרת, לא נאמין?
ברור
שנאמין. בכל זאת היא זכתה בשבילנו באירוויזיון, משימה כמעט בלתי אפשרית בפני עצמה.
אז אנחנו מאמינות (ומאמינים) וממשיכות לחכות בעודנו עושות רק מה שאנחנו אוהבות,
מחייכות ומצפות כפי שמובטח במזמור המעצים הנ"ל שבסופו של דבר, אף אחד לא יוכל
לומר לנו לא.
בינתיים,
בעולם האמיתי שאינו מבוסס על חדי קרן ורודים ואבירים על סוס לבן, יש שנותנים צ'אנס
אמיתי לזוגיות. לווא דוקא אהבה, אלא זוגיות. יש שמחפשים להקים בית ולא מוותרים עליו ביתר
קלות. יש שממשיכות גם לדייט שני אפילו אם במהלך הדייט הראשון הבחור הקרין
בגאווה וידאו של שני החתולים שלו, אחד מהם פרוותי במיוחד, משתובבים אחד עם השני (סיפור
אמיתי). ויש שלא אומרים 'הלאה נקסט' רק כי הבחורה העזה להזמין כריך חזה עוף ונשאר לה
משהו בשיניים.
הם לומדים
איתנו, מבלים איתנו, יוצאים לדייטים כמעט כמונו (בבתי קפה בלבד כמובן) ולפעמים,
כשהם שותים איתנו באיזה בר, מרגיש אפילו שהם קצת מנסים להיות אנחנו. אבל הם באים
מעולם אחר לגמרי, רווי בערכים, אמונות ונורמות חברתיות אשר על פיהם הם חיים.
ניחשתם נכון רבותיי, מדובר בדוסים. הדתיים הלאומיים ליתר דיוק וקורקטיות.
השבוע,
כשהאחרונה ממה שניתן להגדיר באופן רופף כחברותיי הדתיות (לייט) לספסל הלימודים
התארסה, לאחר תקופת דייטינג של מספר חודשים, והפייסבוק התמלא בצילומי אינסטגרם
מרגשים של יד ענודה בטבעת וחיוכים מאוזן לאוזן, התפתח בין חברות דיון סוער.
"אפשר לדון שנייה באיזושהי
סוגייה? אם נהיה דתיות, גם אנחנו נתחתן אחרי שלושה
חודשים של קשר??"
נדרשתי לתשובה רטורית על ידי חברה טובה ושותפה לסירת הרווקות. לאחר
הבעת תרעומת והתמרמרות הדדית בנושא החלטתי שלא אהיה הקרי בראדשו שאני שואפת להיות
אם לא אחקור את הסוגיה וכמובן אכתוב עליה פוסט. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? האם
הם הצליחו לפצח איזה קוד עתיק יומין למציאת 'האחד' שהאנליסטים במגזר שלנו מעולם לא
קיבלו לידיהם? ושאלת השאלות, האם הם באמת מתחתנים כל כך מהר רק כדי (סלחו לי על הבוטות
הקשה) לעשות קצת נוקי נוקי?
פניתי למקורות יודעי דבר - קרי, חברה דתל"שית.
אז קודם כל הרשו לי לאכזב אתכם, הקוד הנ"ל לא באמת קיים. מה שכן
קיים הוא אינטרסים שונים לחלוטין הנבנים מילדות בחברה הדתית ותפיסות שונות במהותן
של מערכת היחסים בין גברים לנשים. מושגים כמו סקס, מראה חיצוני, פלירטוטים ואהבה
מוחלפים בערכים כמו חברות, זוגיות יציבה ואמונה משותפת.
אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו גם לא לגמרי טועים, שמירת הנגיעה והצניעות משחקות גם הן תפקיד בחיפזון להינשא במגזר
הדתי. שכן בעולם בו להתנשק, לשכב או רחמנא ליצלן לגור ביחד לפני החתונה נחשבים
לטאבו, אין פלא שהצעד הטבעי המגיע לאחר מספר חודשי דייטינג על כוס קפה/שוקו בארומה הוא הצעת נישואין.
אבל זה לא רק זה. על בסיס הערכים השונים והנורמות החברתיות המטיפות
לנישואין זריזים, הקמת בית יהודי ומיד לאחר מכן שכירת קראווילה בשטח C
כלשהו באיו"ש (לא יפה, אבל לא הצלחתי להתאפק), כנראה שמפתחים גם יכולת נדירה לתת
צ'אנס אמיתי לבנאדם שעומד מולך. נקי מרעשי רקע. וזה בעיני הדבר היפה ביותר בכל
הסיפור הזה.
כן. הפוסט הזה ללא ספק טומן בחובו ביקורת רבה עלינו, החילונים, ועל
הדרך שבה מתנהלות מערכות היחסים המסועפות שלנו. הפרדוקס טמון בעובדה שמצד אחד,
העולם הציני, המתירני וחסר הפשרות שלנו הוא ככל הנראה שגורם לרבים מאיתנו להיאחז ולהתעקש
בבררנות על אותו חלום תמים וטהור למצוא אהבה מושלמת ואת "האחד", אך במקביל יוצר אותו עולם מסך
עשן שמקשה עלינו לזהות משהו טוב בפוטנציה גם אם הוא נופל לנו על הראש כמו פסנתר על
ראשו של ג'ורג' קלוני בפרסומת לקפה. ובמצב כזה איך אפשר שלא לשחק משחקים, לשלוח
מסרים כפולים ולגדוע דברים באיבם?
אל חשש, ממרום מושבי בעיר הרווקים הנצחית אני עדיין לא חוזרת בתשובה.
המוח החילוני העייף שלי והמשפחה הרוסית מצביעת הליברמן שלי לא ממש יאפשרו לזה
לקרות. אבל כל מה שאני אומרת הוא שאולי אולי, (אולי) יש לנו מה ללמוד מאחינו במגזר הדתי.
אולי שווה להתבגר קצת, להתמקד בלחפש שותפות וזוגיות טובה, לתת לאהבה
לבוא קצת אחר כך ופשוט לזרום.
אולי שווה לתת צ'אנס אמיתי גם לבחור שמגדל שני חתולים ומתפאר
בתמונותיהם כאילו היו ילדיו?
השאלה האמיתית היא כנראה האם התת מודע שלנו, שרגיל לקבל את ההחלטות
האלה בשבילינו, מוכן לשינוי מחשבתי מהסוג הזה.
מוקדש לבררנים, התקועים, המבולבלים, הפחדנים והבודדים.
ובעצם, לכולנו.
